ויסות רגשי

 יש ללמד ולאפשר להתאמן ביכולת לרסן התנהגות תוקפנית: 

ויסות הגוף, מגע עדין, ויסות חיצוני, שמירה מקרוב, חיזוק חיובי.

ילדים זקוקים להנחיה ולהדרכה ספציפית מה בדיוק עליהם לעשות במצבי כעס על חבר: איך לעצור את עצמם כשהם נסערים? מה לעשות עם הגוף שלהם? איך לשלוט על הידיים ש"בורחות להם" ומרביצות ללא ריסון? מה אומרים כשכועסים?

 ילדים גם צריכים לפתח דימוי עצמי של עצמם כמי שמסוגלים להתגבר, לעצור את עצמם, לרסן ולהתאפק.

חשוב שנייחס לילד כוונות ויכולות חיוביות, ונבטא סלחנות על מעידות ("היה לך קשה להתאפק, נכון? אני יודעת שאתה רוצה ואני יודעת שאתה יכול להתאפק, אבל זה לא תמיד מצליח לך").

ולא לשכוח גם את  "קהל הצופים" ששומע ומבין את המסר: הגננת סומכת עלינו וממשיכה להאמין בילדים גם כשמעדו.

חשוב לזכור: ברגעים של סערה רגשית היכולת המילולית של כולנו בנסיגה.

כשילד מתקשה לדבר אל החברים ולהסביר את עצמו בסערה – הגננת יכולה לדבר אל הילדים האחרים בשמו, ובהדרגה להזמין אותו להגיד בעצמו.